ערב שגרתי בשטיבל המקומי. זיו וידידיה התיישבו ללמוד גמרא יחד. זיו, שזכה לכינוי "הזיורפה" בגלל גובהו המרשים, מצא את עצמו מתקשה להתמקם נוח מול הגמרא. "אוף," נאנח זיו, מתכופף בצורה לא נוחה, "למה כל השולחנות פה כל כך נמוכים?", ידידיה הביט בחברו בחמלה. "באמת לא נוח, הא? אולי תנסה לשבת אחרת?", זיו ניסה כמה תנוחות, אבל ללא הועיל. לפתע, עיניו נצצו כשראה גמרא נוספת מונחת על השולחן מאחוריו. "יש לי רעיון!" קרא. הוא קם, לקח את הגמרא הנוספת והניח אותה מתחת לגמרא שלו, יוצר מעין "במה" קטנה. "הרבה יותר טוב!" אמר בסיפוק, מתיישב בחזרה. ידידיה הביט בו בהלם. "רגע, מה אתה עושה?", "מה?" שאל זיו בתמימות. "סוף סוף אני יכול ללמוד בנוח!", "אבל..." גמגם ידידיה, "אתה משתמש בגמרא בתור... בתור כרית?", זיו צחק. "איזו כרית? זה בשביל ללמוד! אני לא יושב עליה או משהו", ידידיה נראה לא משוכנע. "אבל עדיין, זה ספר קודש. לא צריך להתייחס אליו בכבוד?", "תקשיב," אמר זיו, "אני עושה את זה בדיוק בשביל להתייחס לגמרא בכבוד! ככה אני יכול ללמוד טוב יותר".