קרן נכנסה למכולת של מיקי בדרך למשרד. היא זקוקה לארוחת בוקר מהירה לפני יום עבודה עמוס. היא אספה כריך, יוגורט ומיץ והגיעה לקופה. "בבקשה," אמרה והושיטה את ידה לארנק. אבל הארנק לא היה שם. "אוי לא," היא אמרה. "שכחתי את הארנק בבית." מיקי, בעל המכולת, חייך. "אין בעיה. תחתמי על החשבונית ותשלמי מחר." קרן הייתה אסירת תודה. היא חתמה על החשבונית ומיקי שם אותה בכספת. למחרת בבוקר, קרן נכנסה למכולת. "מיקי, באתי לשלם על אתמול." "אה, כן," אמר מיקי מאחורי הדלפק העמוס. "תראי, אני ממש לחוץ עכשיו. יש לי המון לקוחות והכספת נעולה. תשאירי את הכסף ותסמכי עליי, בסוף היום אני אפתח את הכספת ואקרע את החשבונית." קרן הסתכלה על התור הארוך מאחוריה. "אבל אני רוצה לסגור את זה עכשיו. אני משלמת לך." "אמרתי לך, בסוף היום," מיקי אמר בחיוך. "אני אדאג לזה. את יכולה לסמוך עליי." קרן לא הייתה רגועה. משהו לא הרגיש לה נכון בזה שהחשבונית החתומה שלה תישאר שם.