דגנית חיפשה הזדמנות עסקית והיא מצאה אותה - בית קפה ומאפייה פעילים במרכז העיר. המקום היה מוכר כבר שנים, עם קהל קבוע ומיקום מעולה. המנכ"ל של חברת "מאפינס", הבעלים הנוכחיים, היה אדם מתוחכם עם חליפה מגוהצת וחיוך רחב. "את עושה עסקה מצוינת," הוא אמר לדגנית. "העסק הזה מניב רווח יפה. הנה החוזה, תסתכלי ונחתום." דגנית הביטה בערימת הדפים. החוזה היה ארוך ומלא בשפה משפטית. "זה הרבה דפים," אמרה. "סטנדרטי לגמרי," הוא הרגיע אותה. "אותם תנאים כמו בכל רכישת עסק." דגנית סמכה עליו וחתמה. היא שילמה סכום נכבד והעסק עבר לידיה. שלוש שנים עברו. דגנית עבדה קשה, פיתחה את העסק והגדילה את הרווחים. יום אחד הגיע מכתב מעורך דין של חברת "מאפינס": "בהתאם לסעיף 7.3 בחוזה, העסק חוזר לבעלות החברה." "מה?!" דגנית לא האמינה. היא שלפה את החוזה וחיפשה את הסעיף. שם, בין סעיפים על שעות פתיחה ותחזוקה שוטפת, היה כתוב במלל קטן: "המכירה תקפה לשלוש שנים בלבד. בתום שלוש שנים העסק יחזור לבעלות חברת מאפינס." דגנית הרגישה שהרצפה נשמטת מתחתיה. "איך שילמתי סכום כל כך גדול בשביל שלוש שנים?! זה לא הגיוני!" היא לא קראה את כל הסעיפים, וברור שהמנכ"ל דחף את הסעיף הזה בכוונה בלי להסב את תשומת ליבה אליו.