ליונתן ואפרת היו שמונה ילדים, והם החליטו לעשות חופשה זוגית במושב בצפון ולהשאיר את הילדים לבד בבית בשבת. האחים התלהבו מאוד מכך שהוריהם סומכים עליהם ומאפשרים להם להיות שבת שלמה בלעדיהם. "שבת אחים"- כך קראו לשבת המיוחדת, והחלו בהכנות נמרצות. שילה, הבכור בן ה -17, לקח פיקוד ודאג להכנת התבשילים והחלות. בשמת, בת ה -16, עזרה בניקיון ובסידור השולחן החגיגי. ברגעים האחרונים לפני כניסת שבת, שילה החל ללכת לעמדת הדלקת נרות להחליף את אמו. נרות השבת היו מוכנים, הפמוטות מצוחצחים, והוא חש אחריות מיוחדת כבכור המשפחה. אך בשמת עצרה אותו בדרך: "רגע, אני זו שצריכה להדליק את הנרות. אני המחליפה של אמא השבת." "אבל אני האח הבכור," השיב שילה, "אני אחראי על הבית עכשיו." איתן, האח השלישי, שהיה עד למחלוקת ההולכת ומתלהטת, החליט להתקשר לרבו מהישיבה שיכריע.