אחרי הלימודים, נוהג מור לעבוד בפיצרייה 'פיצה מקפיצה'. כעובד חרוץ ונאמן, מנהל הפיצרייה מרוצה ממנו מאוד ומעניק לו לפעמים מגש פיצה שנשאר בסוף היום. כאשר מור מסיים לנקות את החנות הוא ממשיך ל'בית מדרש לנוער' הסמוך לביתו, שם הוא נהנה משיעורים מרתקים ומאווירה חברית. לעיתים, הוא לוקח מגש פיצה או שניים מבלי לבקש רשות ומפנק את החברים. הוא רואה זכות ומצווה גדולה בכך שהוא מעודד את הנערים לומדי התורה. לעיתים חולפת בראשו המחשבה שאולי נערים רבים הצטרפו לשיעורים בזכות הפיצות שהביא. אמנם הוא לא תמיד שואל את הבוס אם מותר לקחת אותן, אבל הוא משוכנע שהוא היה מרשה. כך היה עד שהשתתף בחתונתו של אלרועי, אחד העובדים בפיצרייה. כשקרבה שעת החופה התברר שהעד המיועד עומד לאחֵר והיה נחוץ מישהו אחר שימלא את התפקיד. מור היה נראה בעיני הרב כמתאים לכך, והוא פנה אליו בהצעה לשמש כעד. ברגע זה צפה במוחו השאלה: "אולי איני נוהג כראוי כשאני נוטל את הפיצות ללא רשות? האם אני גזלן? אולי עבירה זו אף מונעת ממני לשמש כעד בחופה?"