הלל ואחיו בניה חזרו מבית הכנסת אחרי תפילת שחרית של שבת והתקרבו אל הפתח של הבניין בו משפחתם מתגוררת. הלל פתח את הדלת, נעצר לרגע והכריז "איכס!" תוך שהוא מורה באצבעו על מחזה מגעיל - עטיפה מקומטת של ארטיק הזרוקה על הרצפה בלובי של הבניין. חלק משאריות הארטיק שכנראה היה בטעם אבטיח דבוקות אליה ונמסות אט אט על הרצפה. "איזה מגעילים חלק מהילדים בבניין הזה," מלמל הלל בתדהמה, בעוד הוא מרים בזהירות את העטיפה ומשליך אותה לפח האשפה. "זה באמת מגעיל," הסכים בניה, "אבל לא למדנו שזה מוקצה? איך הרמת את זה כרגיל?" הלל הסביר לו שהם למדו כבר על הכלל שכל דבר שמאוס ודוחה בעיני אנשים מותר להרימו ולזורקו, אך בניה טען שאסור שהרי הם לא בתוך בית.