היה זה ערב קיץ נעים. בית הכנסת המקומי געש מהתרגשות - הרב יזם תוכנית חדשה ללימוד משניות לילדים, והערב היה המפגש הראשון. צביקה הגיע מוקדם עם חברו הטוב משולם. הם תפסו מקום בספסל הקדמי, ממש מול ארון הקודש המפואר. "וואו," לחש משולם, "הארון הזה נראה ממש מיוחד". צביקה הנהן בהסכמה. "כן, אבא שלי אמר שהוא עתיק ממש. לפחות מלפני שנולדנו!" לאט לאט, בית הכנסת התמלא קבוצות לימוד של חמישה תלמידים, וצביקה ומשולם מצאו את עצמם יושבים עם שני ילדים נוספים - יונתן ואלעד. "איפה אופק?" שאל יונתן, מחפש את החבר החמישי שלהם. כאילו בתשובה לשאלתו, הדלת נפתחה בחבטה ואופק נכנס בסערה, "סליחה על האיחור!" קרא, "אמא שלי החליטה ברגע האחרון שאני חייב להתלבש יפה ללימוד". הספסל שלהם היה מלא, אז אופק תפס כיסא פלסטיק שעמד בצד והתיישב מולם - עם הגב לארון הקודש. "אה, אופק," אמר צביקה בעדינות, "אולי כדאי שתסתובב? אתה יושב עם הגב לארון הקודש." אופק הרים גבה. "מה הבעיה? ככה אני רואה אתכם יותר טוב." משולם התערב. "אבל זה לא מכבד את ארון הקודש. אבא שלי אומר שזה כמו להפנות גב למלך". אופק תהה בקול. "אבל זה רק לימוד עכשיו, לא משהו רציני".