טיול השנתי של כיתות ז' וח' היה בשיאו. אחרי יום מלא הרפתקאות, טיפוס הרים ומשחקי ניווט, הגיע זמן תפילת מנחה. החזן סיים את הקדיש, וכולם התחילו בתפילת לחש. עמיחי, שיש לו חוש כיוון כאילו הוא מצפן, הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא הסתכל סביב בבהלה וגילה שאף אחד לא מתפלל לכיוון ירושלים! יותר בכיוון של רמת הגולן בואכה סוריה. בלי לחשוב פעמיים, עמיחי התחיל לנופף בידיו כמו שוטר תנועה משוגע, מנסה למשוך את תשומת לבו של דוד, החבר הכי טוב שלו. 'הכיוון הלא נכון!' ניסה לומר בשפת הסימנים. דוד, שהבחין בפנטומימה המוזרה של חברו, הרים גבה אבל אחרי רגע הבין את הבעיה, אך במקום להתרגש ולזוז הוא סימן לעמיחי שעליו לעמוד פשוט כמו כולם. עמיחי הרגיש שהוא עומד להתפוצץ. מצד אחד, הוא ידע בוודאות שצריך להתפלל לכיוון ירושלים. מצד שני, כל החברים שלו, כולל המדריכים, התפללו בכיוון אחר.