חנן ואלחנן לומדים ביחד בישיבה גבוהה. חנן לקח מאלחנן הלוואה של 200 שקל וסיכמו שהוא יפרע בעוד חודש כשיסע הביתה. אבל חנן לא אוהב חובות. היה לו כסף ביד והוא לא יכול היה לישון בשקט. למחרת בבוקר הוא ניגש לאלחנן. "הנה, 10 שקל. אני מתחיל לפרוע." אלחנן לקח את הכסף, אבל לא היה מרוצה. למחרת חנן בא שוב עם 15 שקל. ואחרי יומיים עוד 8 שקל. אלחנן התעצבן. "חנן, תפסיק! אני לא קופת צדקה. אני לא רוצה כל יום 10 שקל, 15 שקל. תפרע לי את כל החוב בבת אחת!" חנן לא הבין. "אבל אני פורע לך! מה אכפת לך איך?" מה הדין האם חנן יכול לפרוע את החוב מעט מעט, או שהוא חייב לפרוע הכל בבת אחת? תשובה להלכה נראה שזכותו של אלחנן לא לקבל קצת קצת מהכסף, ולחייב את חנן שיפרע לו את הכל בבת אחת. הרחבה לפי דעת השולחן ערוך (סימן עד, סעיף ד), אם עדיין לא הגיע זמן הפירעון, יכול חנן לפרוע את החוב מעט מעט, ואלחנן לא יכול לעכב בעדו. ואם הגיע זמן פירעון, לא יכול לפרוע מעט מעט אלא חייב לפרוע הכל בבת אחת. אולם הש"ך חולק וסובר שגם לפני שהגיע זמן הפירעון, יכול המלווה לעכב ולומר שאינו רוצה פירעון של חלקים מהתשלום, ורק שיהיה לו את כל הפירעון הוא יסכים לקבל ממנו את הכסף. והפוסקים (תומים, נתיבות והערוך השולחן) הכריעו כדעת הש"ך. ולכן נראה שהלווה לא יכול לפרוע מעט מעט. ואמנם אם ההלוואה הייתה בשטר, לכולי עלמא [לכל הדעות] אינו יכול לשלם בפרוטרוט [מעט מעט], מכיוון שהמלווה יאמר למה שהוא יפגום את השטר. שהרי ההלוואה היום היא לא כסכום הנקוב בשטר, ואז אתחייב שבועה (נתיבות סעיף קטן טו).