בוקר רגיל בישיבה והתלמידים הערניים יותר והערניים פחות התאספו לתפילת שחרית. ינון וצביקה, שני חברים טובים, נעמדו זה לצד זה לתפילת שמונה עשרה. כרגיל, ינון עמד דום כמו חייל במסדר, רגליים צמודות וגב זקוף. לעומתו, צביקה נראה קצת יותר... נינוח. רגליו היו מפוסקות קלות. כשהסתיימה התפילה, ינון לא יתאפק, "היי, צבי," הוא לחש, "שמת לב שאתה מתפלל כמו שוער כדורגל?", צבי הסתכל עליו במבט מבולבל. "מה?", "הרגליים שלך," הסביר ינון, מצביע בעדינות, "הן לא צמודות בשמונה עשרה. זה לא בסדר, אחי." צבי גלגל עיניים. "אתה באמת חושב שזה משנה?", "ברור שזה משנה!" התעקש ינון, "אתה אמור לעמוד כמו מלאך!", "תקשיב," אמר צבי ברצינות, "אני מתפלל ככה כבר שנים. זה נוח לי, ואני מרגיש שאני יכול להתרכז יותר ככה. אני בטוח שזה בסך הכל מנהג טוב, לא חובה ממש." האם ינון צודק וחובה להצמיד רגליים בשמונה עשרה? או שמא צביקה צודק וזה רק מנהג טוב?