יניב היה נער טוב בסך הכל, אבל דחף לא מוסבר הניע אותו שוב ושוב "לקחת בלי רשות" מחנות הסטוק הסמוכה לביתו. פעם אחר פעם הוא נמשך לשם כאחוז כישוף, והכניס לכיסו פריט שחשק בו. אבל, כמו שאומרים, "יש גבול לכל תעלול". באחת הפעמים בהם ניסה לקחת מהמוצע בחנות, יניב חש לפתע זרוע חזקה השואלת אותו בקול רועם: "ילד, מה ת'חושב שת'עושה?". מכאן הדרך הייתה קצרה למעצר במשטרה, זימון לבית הדין, ובעיקר – לעיניים מושפלות ולחוסר נעימוּת מהסביבה. שלום, בעלי החנות, לא ויתר ודרש שיניב יחזיר את כל הגניבות, עד הפריט האחרון. יאיר ודורון, שעבדו באותה שעה בחנות, העידו לרעתו של יניב. העתיד לא הבטיח טובות. אילנה, אימו של יניב, לא השלימה עם הצפוי לִבנה. היא סברה שניתן למצוא דרכים נעימות יותר להחזירו לדרך המוטב. לכן, כאשר פגשה את הצמד יאיר ודורון במרכול השכונתי היא הרעיפה עליהם תחינות ובקשות לחזור בהם מעדותם. תחינותיה של האם נכנסו לליבם, וביום המחרת הם נגשו לבית הדין וטענו שהתבלבלו בדבריהם, והם אינם כה בטוחים שהם זיהו נכון ויניב הוא האשם הבלעדי בכל הגניבות.