אלעזר נכנס לבית הכנסת ביום חמישי אחר הצהריים, יום אחרי חגיגת בר המצווה שלו. הוא מרגיש מפורסם - כולם מסתכלים עליו, מחייכים, וקוראים "מזל טוב!" כאילו הוא זכה בלוטו. הגבאי היקה שכבר הרבה זמן מחפש חזנים חדשים שלא יגידו לו בחזרה "בכבוד", רץ אליו עם חיוך גדול. "אלעזר! מזל טוב! איזו קריאה בתורה! תענוג! רוצה לעשות לנו הדרן ולהיות שליח ציבור?" "אני? שליח ציבור? אבל... אבל...", "נו, למה לא?" מעודד אותו אביו. "אתה כבר גדול!" הוא התעטף בטלית וניגש לעמוד. בחזרת הש"ץ קולו רעד קצת אבל אט-אט הוא מתחזק. "וואו," הוא חושב לעצמו, "אני באמת עושה את זה!" כשהוא מגיע לברכה האחרונה, הוא מרגיש כמו אצן שעומד לחצות את קו הסיום. ואז... הוא מסיים. שקט משתרר בבית הכנסת. אלעזר עומד שם, מזיע קצת, לא בטוח מה לעשות. "אוקיי," הוא חושב לעצמו, "עכשיו מה? האם אני אמור לומר 'יהיו לרצון' כמו בתפילת לחש? או שזה רק בלחש?" הוא מסתכל סביב בחוסר אונים, מחפש רמז כלשהו מהמתפללים.