חגי, פיני ועדן קבעו לנסוע יחד למורדות נחל אוג לצפות בשיטפונות שהיו צפויים להיות ביום המחרת. עם שחר הם התייצבו בביתו של פיני והעמיסו את תיקיהם העצומים על הרכב של אביו. במהלך העמסת התיקים הותיר חגי לרגע את הדלת הפונה אל הכביש פתוחה, ופנה שוב אל המדרכה כדי להביא לרכב את הגזייה הגדולה, שכה הייתה חיונית במזג אוויר קריר זה. לפתע, הגיח אל הרחוב השקט כלי רכב בלתי מוכר. במהירות בה שעט, לא הבחין נהג הרכב בדלת הפתוחה, עקר אותה ונעלם מן העין. עדן הספיק לקלוט את מספר הרכב ומיהר לרשום אותו. כבר באותו יום הגיש אביו של פיני תביעה לבית הדין, וחגי ועדן הבטיחו שיבואו להעיד על מה שראו. אולם, טחנות הצדק טוחנות לאט, ורק לאחר מספר חודשים הם נקראו להעיד בבית הדין. "איך אעיד בבית הדין?", התמרמר חגי בפני עדן, "אני בקושי זוכר מה היה! הכל התרחש כל כך מהר!". עדן ניסה לסייע לחגי לדלות מזיכרונו את פרטי האירוע, ואכן אט־אט הוא נזכר באירועי אותו בוקר קריר.