בוקר יום שלישי של חול המועד סוכות. בית הכנסת "שערי שמחה" הומה אדם, מלא בריחות של סכך. אלחנן מגיע לבית הכנסת עם חבריו, דביר ויונתן. "אוי ואבוי," נאנח אלחנן כשהוא מביט בלולב שלו. "הערבות שלי יבשות", דביר מציץ ופורץ בצחוק. "וואו, באמת! נראה כאילו עברו מלחמה עם מייבש שיער". "אל תדאג," אומר יונתן ושולף ערבות טריות מהתיק. "הבאתי גיבוי. קח, תחליף". אחרי התפילה והנענועים, אלחנן מחזיק את הערבות הישנות ומחפש פח. "היי, רגע!" קורא דביר. "מה אתה הולך לעשות?", "אה, זורק את הערבות הישנות," עונה אלחנן בפליאה. "למה, מה הבעיה?", דביר נראה מזועזע. "מה פתאום! אסור לזרוק אותן לפח רגיל. הן קדושות!" "קדושות?" אלחנן מרים גבה. "אלה סתם עלים יבשים עכשיו?" "אבל השתמשנו בהם למצווה", מתערב יונתן. "אולי צריך לשים אותן בגניזה?" "גניזה?!" צוחק אלחנן. "מה הן, דפי גמרא?", "אבל רגע", אומר דביר, "אם נזרוק אותן לפח, זה לא יהיה ביזוי של חפץ מצווה?" שלושת החברים מביטים זה בזה במבוכה, הערבות היבשות תלויות באוויר בין ידיו של אלחנן.