היה זה ליל ערב יום הכיפורים, זמן שבו רבים נוהגים במנהג הכפרות, לשחוט תרנגול עבור כל נפש. יעקב השוחט ניגש למשימה שעמדה בפניו: שחיטת חמישים תרנגולות. בעודו שקוע במצות השחיטה, הוא לא שם לב למעשיו של גידי, שעמד בצד. גידי, שהבחין בדם התרנגולות, לקח עפר מהקרקע, כיסה בו את הדם, וקיים בכך את מצות 'כיסוי הדם'. כשסיים יעקב את השחיטה, הוא ניגש לקיים את מצות כיסוי הדם ולברך את הברכה שעליה, ולתדהמתו גילה שהדם כבר מכוסה. יעקב הקפיד מאד על כך, ושאל בכעס: "מי כיסה את הדם ללא רשותי?" גידי, נבוך, השיב בהתנצלות "אני כיסיתי את הדם. לא ידעתי שזה מפריע לך! בסך הכל רציתי לעזור לך במלאכה, ולהרוויח מצוה 'על הדרך'!" יעקב לא נרגע, והמשיך לתקוף: "לא היתה לך רשות לעשות זאת!", קרא, "אתה צריך לפצות אותי על מצות כיסוי הדם והברכה שגנבת לי!" גידי, מצידו, לא הבין על מה הוא מדבר: "פיצוי?! על מה בדיוק?! תגיד תודה שעזרתי לך וחסכתי ממך להתכופף ולכסות את הדם!"