אופק הוא איש מכירות חריף ומיומן בחנות הרהיטים 'רהיט לכל' שבאזור התעשייה. החנות מרוחקת ממקום מגוריו, ולכן הוא נאלץ מידי יום לסעוד את ארוחת הצהריים במסעדת־העובדים הסמוכה לחנות - 'צהרים טובים'. "במסעדה הזו רוב הלקוחות קבועים", סח אופק לרב שמעיה לאחר השיעור בבית הכנסת. "מדובר באנשים העובדים באזור ומחפשים מקום עם אוכל טעים, ביתי ובכשרות מהודרת להשביע בו את רעבונם. הישיבה במסעדה זו היא ממש באמצע הרחוב. ביום רביעי נכנס אחד לא מוּכר. גם זה קורה לפעמים, אנשים מזדמנים לאחד המפעלים או החנויות הגדולות וגם הם זקוקים לאכול. מצד שני, האיש הזה בלט לעין. הוא הזמין עוד מנה ועוד מנה, ודווקא מהמנות היקרות. אכל ואכל ואכל, ופתאום נעלם! המלצר אפילו לא הספיק להוציא לו חשבון! ניגשתי לדורון, בעל המסעדה, והודעתי לו שלא ידאג. ראיתי הכל ואעיד בשבילו בבית הדין. הוא יקבל את המגיע לו עד הפרוטה האחרונה! דורון דווקא לא קפץ על הרעיון: 'האם אתה בטוח שאתה יכול להעיד? למדתי שמי שאוכל בשוּק – כלומר במקום ציבורי - פסול מלהעיד' וחוץ מזה ראיתי אותך אוכל תפוח ומפצח גרעינים כאשר אתה בהליכה למסעדה. ממש נפגעתי! עניתי לו שאני לא אוכל בשוק סנוויצים ובכלל כאן זה מקום מסודר, ולכן איני פסול להעיד! מי צודק, הרב?"