מנחם מנדל ומשפחתו הגיעו לביקור שבת אצל הקרובים הרחוקים שלהם בעיר הדרומית. בבוקר שבת, כשהגיעו לבית הכנסת המקומי, מנחם הרגיש כאילו נכנס לעולם אחר. "וואו," לחש ליונתן קרוב משפחתו "זה ממש שונה מבית הכנסת שלנו!", יונתן חייך. "חכה, עוד לא שמעת את הסלסולים של בעל הקורא שלנו". ואכן, כשהגיעו לקריאת התורה, מנחם לא האמין למראה עיניו. כל עולה לתורה, אחרי שירד מהבימה, לחץ את היד ונישק את יושבי הספסל הסמוך. "מה קורה פה?" לחש בתדהמה. "זה המנהג כאן," הסביר יונתן. "ככה מכבדים אחד את השני אחרי העלייה לתורה." אחרי התפילה, כשיצאו החוצה, מנחם מנדל לא יכל להתאפק. "תקשיב, יונתן, אני די בטוח שזה אסור." "מה, נשיקות?" צחק יונתן. "מה הבעיה? זה סתם ברכה". "לא, אתה לא מבין," התעקש מנחם. "אני חושב שקראתי פעם שאסור בכלל לנשק גם את כף היד בבית כנסת". יונתן תהה בקול, "אתה רציני? אז מה עם כל הנשיקות לספר תורה? או כשמנשקים את הציצית?"