איתמר ישב בבית ועבר על החשבונות שלו כשמישהו דפק בדלת. הוא פתח וראה את אלעזר ואלחנן עומדים שם יחד. "איתמר!" אלעזר אמר בחיוך שנראה קצת מאולץ. "איזה מזל שמצאנו אותך בבית." "שלום חברים," איתמר אמר בחוסר נוחות. חודשיים עברו מאז שהוא לווה מכל אחד מהם, והוא ידע בדיוק למה הם באו. "בוא נדבר ישר," אלחנן אמר כשהם נכנסו פנימה. "שנינו באנו לאותו דבר. אתה חייב לכל אחד מאיתנו מאה שקלים." איתמר נאנח והזמין אותם לשבת. "כן, אני יודע. יש לי רק מאה שקלים כרגע." אלעזר הסתכל על אלחנן ושאל: "מתי אתה הלווית לו?" "לפני כחודשיים בדיוק," אלחנן ענה. "אני הלוויתי כחודש לפני כן," אלעזר חייך בניצחון. "אז אני קודם, ואני אקח את כל המאה שקלים." "רגע רגע," אלחנן מחה. "זה לא הוגן! איתמר חייב לשנינו עכשיו. יותר צודק שכל אחד יקבל חמישים שקלים."