ירון ויואב אינם שוקטים על השמרים. מאז שמחת תורה תשפ"ד הם עוברים ממקום למקום בכל רחבי תבל ומסבירים את צדקתה של מדינת ישראל במלחמה הקיומית בה היא נתונה. כוותיקים בעולם השיווק והפרסום הם הבינו שזו המשימה המוטלת עליה בשעה מורכבת זו, ומאז לא נטשו אותה לרגע. בצהריו של יום קיצי מהביל הם היו שקועים בהכנותיהם להרצאה באחד הקמפוסים האוניברסיטאיים בפילדלפיה. היה זה אגוז קשה, והם נערכו אליו רבות. צלצול הפלאפון של יואב קטע את מחשבותיהם, על הצג נכח מספר לא מוכר מהארץ. במצב השורר בלתי אפשרי היה שלא לענות, ויואב הושיט את ידו אל המכשיר והשיב לשיחה. הבעת החשש שעל פניו התחלפה עד מהרה במבע ספק משועשע ספק תמה. "אתה זוכר את התאונה שאירעה בצומת ביל"ו לפני שנתיים?" שאל את ירון. "בוודאי", השיב ירון כשכולו מלא תימהון. "ובכן, מבקשים מאיתנו לבוא להעיד בבית הדין", השלים יואב את המידע. "כיצד זה אפשרי? וכי יעלה על הדעת שנחזור ארצה באמצע משימה כה חשובה שנרתמנו אליה?" מיאן ירון להסכים. "אתה צודק", המהם יואב, "אולי אפשר להעיד באמצעות תקשורת הזום?"