איתי כבר עמד לצאת מחנות החרס עם הכד הגדול שעידו ביקש ממנו, כשלפתע העין שלו נמשכה למדף צדדי עמוס בדרבוקות חרס מעוטרות. הן נראו מיוחדות ממש, עם צליל עמוק ומקצועי. הוא חייך לעצמו וחשב: "עידו כל הזמן מתופף על השולחן כשאנחנו לומדים יחד… זה בדיוק בשבילו!". איתי לא חשב פעמיים, התקשר לעידו וסיפר לו על הדרבוקות. עידו התלהב מיד ואמר לו: "תקנה! אני אשלם לך על זה". איתי הוסיף את הדרבוקות לקנייה, ויצא מהחנות מרוצה. כשהגיע הביתה, הילדים שלו קיבלו אותו בהתלהבות. הם הבחינו מיד בדרבוקות, תפסו אותן והתחילו לתופף בשמחה. הבית התמלא קצב וצחוק. ואז, כשאיתי אמר שזה בכלל מיועד לעידו – האווירה השתנתה. הילדים הסתכלו עליו במבט מאוכזב ואמרו: "אבא, למה לעידו אתה מביא כזה דבר שווה ולנו לא? תשאיר לנו את זה בבקשה…". איתי עמד שם רגע. מצד אחד – הוא כבר קנה את זה עבור עידו, ואפילו קיבל ממנו אישור. מצד שני – הילדים שלו ממש נקשרו לזה והוא לא רצה לאכזב אותם. בלב הוא התחיל לחשוב: "בסך הכול עשיתי לו טובה… וגם הילדים שלי קודמים. ניתן לו רק את הכד, ואת הדרבוקות אשאיר בבית".