באותו יום הגיע אבי לעבודה בפנים עגומות. ערן, בעל הלב הרחום, הבחין בכך מיד. הוא חיכה לשעת הכושר, וזו באה עד מהרה כשהיו לבדם בפינת הקפה שבין המשרדים. "מה קרה, אבי? למה הפרצוף שלך באדמה?", שאל ערן בדאגה כנה. אבי פתח את סוגר ליבו בפני ערן. הוא סיפר לו על המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע, על 'העוקץ' בו נפל, על הבנק הנוקשה ועל שלוות נפשו שהתערערה בשל כך. ליבו של ערן התפלץ מכאב. "בשלב ראשון, אעביר לך סכום כהלוואה שתעמיד אותך על הרגליים". בפיו של אבי לא היו מילים להודות לערן. הם קראו לשני עובדים מהמשרד הסמוך, אלי ויוחאי,שיהיו עדים על ההלוואה, וערן העביר לחשבונו של אבי סכום נכבד. אבי מצידו התחייב בפני העדים שישיב את ההלוואה כעבור שנה. כאשר הגיע זמן פירעון ההלוואה ציפה ערן שאבי ישיב את ההלוואה, אך התאכזב לגלות שזה לא קרה מאליו. משכך, הוא נאלץ לפנות לבית הדין שידאגו לפריעת החוב. כעת, ביקש ערן מאלי ומיוחאי שיעידו על ההלוואה שנערכה בפניהם. אלי ויוחאי לא כל כך זכרו מה היה, ורק לאחר מספר שניות שערן ניסה להזכיר להם את הפרטים, נזכרו השניים במה מדובר, ומשנזכרו הבטיחו שיבואו בשמחה להעיד.