יעקב, שהיה חברו הטוב של יוסף במשך שנים רבות, פגש את בנימין בבית הכנסת בין מנחה לערבית. הוא חיכה שיסיים את התפילה ואז ניגש אליו. "בנימין," הוא התחיל בזהירות, "יוסף אביך לווה ממני בזמנו כחמשת אלפים שקלים, וכעת מוטל על היורשים לשלם את החוב מכספי הירושה." בנימין הסתכל עליו בתמיהה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר. ומי אמר שזה באמת נכון? אתה צריך להוכיח את זה באמצעות שטר או איזושהי הוכחה אחרת." יעקב נאנח. "הייתה בינינו נאמנות וסמכנו אחד על השני. הכרנו זה את זה שנים. לכן לא ביקשתי לעשות שום שטר או משהו כזה. זה היה על בסיס אמון." בנימין לא השתכנע. "תקשיב יעקב, אני מבין שהיה לך אמון באבא, אבל איך אני אדע שזה באמת קרה? ואולי הוא כבר החזיר לך? אני לא יכול לשלם על משהו שאני לא יודע עליו."