צוריאל וישי, שני חברים טובים התיישבו זה לצד זה בבית הכנסת השכונתי, מוכנים לתפילת שחרית. הכל זרם כרגיל עד שהגיעו לחזרת הש"ץ. כשהחזן, בעל קול הזהב של השכונה, הגיע ל'קדושה' וסלסל בנחת. כשהחזן סיים לומר 'לדור ודור הללוי-ה', ישי הרגיש משב רוח קר. הוא הביט לצד השני של בית הכנסת וראה חלון פתוח לרווחה, מאיים להפוך את בית הכנסת למקרר ענק. 'אוי ואבוי,' חשב לעצמו, 'חייבים לסגור את זה!' בלי לחשוב פעמיים, ישי החל לצעוד לעבר החלון, מתפתל בין המתפללים כמו שחקן כדורסל מיומן. צוריאל, לעומתו, נשאר במקומו, רגליים צמודות וגב זקוף, כאילו הוא חייל במשמר המלכה. הוא נשאר כך עד שהחזן סיים את ברכת 'האל הקדוש'. אחרי התפילה פנה צוריאל לישי, "נראה לי שצריך לעמוד במקום עד 'האל הקדוש'", ישי הרים גבות בהפתעה. "מה פתאום? מי אמר? אני תמיד שמעתי שמספיק לעמוד עד 'ימלוך', וגם הייתי חייב לסגור את החלון. חוץ מזה, אני כמעט בטוח שאני צודק".