תפילת שחרית בישיבת 'נתיבות עולם'. עם אמירת "גאל ישראל" התחילו התלמידים בתפילת עמידה. אבל עמינדב, הידוע בכינויו 'המתעטש הנצחי', הרגיש ששוב האלרגיה עולה לו לאף. והוא מיהר החוצה, מנופף בידו כמו מנצח על תזמורת של התעטשויות. כשחזר, מצא את עצמו בדילמה: איפה לעמוד? הוא ראה מקום פנוי כשני מטרים לפני יאיר, חברו הטוב. 'מושלם!' חשב לעצמו. הוא נעמד במקום והחל את הפסיעות של תחילת שמונה עשרה: שלוש פסיעות לאחור... אבל הופס! הוא מצא את עצמו כמעט על הנעליים של יאיר, שכבר היה שקוע עמוק בתפילה. אבל הזמן דחק, והתפילה לא יכלה לחכות. הוא פסע שלוש פסיעות קדימה, והתחיל להתפלל. משה, ה'משגיח' הלא רשמי של הכיתה, ניגש לעמינדב. 'היי, עמינדב,' הוא אמר, 'ראיתי מה שעשית שם. אתה יודע שנכנסת לתוך ארבע אמות של יאיר? זה ממש לא בסדר!' עמינדב הסמיק. 'מה? אבל... אבל זה היה רק בשביל הפסיעות לאחור! זה לא נחשב, נכון?' משה נראה לא משוכנע. 'אני לא יודע, אחי. זה נראה לי בעייתי', 'אבל זה היה או זה או להפסיד את כל התפילה!' '