יום חמישי אחר הצהריים במתנ"ס השכונתי. הטורניר השנתי בעיצומו, איתמר, חננאל ואריה, עדיין מתנשפים מהמשחק האחרון, התיישבו על הספסל. “וואו, איזה משחק!" קרא איתמר, מנגב זיעה ממצחו. "הרגשתי כמו כוכב!” “כן, ממש שרפנו קלוריות," הסכים חננאל, לוגם מים בצמא. "אגב, זוכרים אתמול בכינרת? בדקתי עם הרב, ומסתבר שמותר לברך בבגד ים. מי היה מאמין?” “רציני?" שאל אריה, מרים גבה. "טוב לדעת לפעם הבאה. אבל רגע, זה לא סותר את כל מה שלימדו אותנו?” לפתע, צליל צרוד נשמע מהרמקולים. "חבר'ה, עוד 5 דקות מנחה!" הכריז שמואל, המדריך הצעיר והאנרגטי.החבר'ה החלו להתארגן. אריה שלף חולצה נקייה מהתיק, אבל הבחין שאיתמר נשאר בגופייה הספוגה בזיעה. “היי, איתמר," פנה אליו אריה, "אתה לא מתלבש?” איתמר הביט בו בפליאה. "למה שאתלבש? אני כבר לבוש. חוץ מזה, אתה יודע כמה חם לי?” “אבל... זו גופיה," אמר אריה, מנסה להיות עדין. "אסור להתפלל עם גופיה, לא? זה לא... מכובד.” חננאל, שהקשיב לשיחה, התערב. "רגע, אבל אתמול אמרנו שמותר לברך בבגד ים. אז למה גופיה זה בעיה? זה אפילו יותר צנוע!” “זה... לא אותו דבר," ניסה אריה להסביר,”חבר'ה, דקה למנחה!" נשמעה שוב הקריאה של שמואל מהרמקול. שלושת החברים הביטו זה בזה במבוכה.