"איך שאני רעב!" פיהק שמואל בקול. "גם עייף", ענה יהודה בחיוך. שמואל התיישב באחד המקומות, ויהודה התיישב לידו. "השולחן הערוך עם הסלטים והלחמניה האישית מגרים אותי כל כך... מתי יחזור סבא ונתחיל את הסעודה?" לשמואל כבר היה קשה לחכות. "אוה, סבא הגיע!" קם יהודה ממקומו, שבת שלום סבא"! "שבת שלום, שבת שלום..." בירך סבא באהבה את כל הנוכחים, והתחיל לשיר את הזמירות. תוך כמה דקות כבר ישבו כולם מסביב לשולחן, מחכים לסבא שיברך המוציא ויוציא את כולם. ברגע בו סיים סבא לברך, עוד לפני שטעם בעצמו מהחלה - כבר נטל שמואל חתיכה מהלחמניה והכניס לפיו. "שמואל", אמר לו יהודה אחרי שטעם גם הוא, "קודם צריך המברך לטעום בעצמו מהחלה, ורק אחרי שהוא טעם אתה יכול לטעום גם כן!" שמואל בלע את הביס וענה: "הייתי כבר נורא רעב, לא יכולתי לחכות..."