אביב קיבל מסבא שלו, שהוא סופר סת"ם, יד מיוחדת לקריאה בס"ת. זו לא הייתה סתם יד - היא הייתה עשויה מכסף טהור, מעוטרת בחריטות עדינות של פסוקים, ובקצה שלה היה זכוכית מגדלת זעירה שעוזרת לבחון אם יש דיבוקים באותיות. "וואו!" קרא אביב בהתרגשות כשפגש את חבריו. "תראו מה קיבלתי! זה כמו להחזיק חתיכת היסטוריה ביד!", החברים התקבצו סביבו, מתפעלים מהחפץ המיוחד. אלי, החובב ארכיאולוגיה של החבורה, אמר "אתה חייב לתת לי לבדוק את החריטות!" בדיוק אז, הגבאי קרא לתפילת שחרית. החבורה התארגנה לתפילה. אביב, גאה במתנה החדשה, לא הניח את היד גם כשהגיעו לתפילת עמידה. אחרי התפילה, אלי ניגש לאביב. "תגיד," אמר בהיסוס, "אתה לא חושב שזה קצת... מוזר להתפלל עם היד ביד? שמעתי פעם שאסור להחזיק חפצים בזמן התפילה. משהו על ריכוז וכוונה..." אביב גירד בראשו עם היד הכסופה. "אבל זה לא סתם חפץ," טען. "זה משמש לענייני קדושה". עומר, ששמע את השיחה, התערב. "אולי זה כמו סידור? הרי מחזיקים סידור בתפילה".