כאשר התיישבו הדיינים לדון בעניין בתאונה שראו בעצמם (כמסופר בשאלה הקודמת) נזכר הרב יגאל בסיפור מעניין שאירע לו בעבר. באחד הימים ניצל הרב יגאל את השקט השורר בבית הכנסת בשעות הצהרים המוקדמות, וישב ללמוד בו, כפי שנהגו מספר לומדים אחרים. באותה שעה גם אליסף, הגבאי המסור, שהה בבית הכנסת במטרה לנצל את השעות השקטות לסידור את בית הכנסת ולטיפול בענייניו. לאחר כמחצית השעה, נכנס לבית הכנסת עילאי, כשבידו פחית קולה. אליסף, שכאמור היה גבאי מסור ואכפתי, נחרד למראה הפחית וביקש מהנער שלא להכניסה להיכל בית הכנסת. הנער, לא שמע את הבקשה או עשה עצמו כלא שומע, ונשאר עם הפחית בבית הכנסת. כעבור דקותיים התרחש מה שהגבאי כה חשש מפניו – תכולת הפחית נשפכה על ריפוד אחד המושבים והשחיתה אותו לבלי תקנה. אליסף זינק לזירת האירוע ודרש מהנער לבוא לדין תורה לפני הרב כיחיד מומחה. במקביל, ביקש הגבאי משאר הנוכחים להעיד בבית הדין על שהתרחש. עילאי הנבוך שנתפס בקלקלתו מיאן להתדיין בפני הרב. הוא חשש שהרב, שהיה נוכח בשעת ההתרחשות, לא יהיה די אובייקטיבי כדי לדון במקרה.