נועם מרגיש "בעננים". זה לו השבת הראשונה בישיבה, והוא כל כך נהנה מהאטמוספירה המיוחדת בישיבה בשבת, מהאווירה הרוחנית והשיעורים המרתקים שהיו בישיבה בערב ובליל שבת. זה עתה באו כל החברים לחדר האוכל וכן מהטעמים שהיו בשבת, במיוחד אהב אוהב את הלחמניות שהיו מוגשות בסעודות השבת, הלחמניות היו מגיעות במארז של ניילון שקוף, והיו טעימות להפליא. בישיבה ישנם 200 תלמידים, וחדר האוכל בישיבה בשבת מורכב מהרבה שולחנות מחוברים. כל הבחורים מתאספים, ואחד מהבחורים המבוגרים קידש לכל הישיבה. בשעת הקידוש שם נועם לב שהבחורים מכסים רק את הלחמניות הנמצאות מול הבחור שמקדש. בסעודה טען נועם לחבריו, שלפי ההלכה כל הבחורים בכלל השולחנות צריכים לכסות את הלחמניות שלפניהם, אך נדב השיב לו שמספיק לכסות רק את הלחם שלפני מי שמקדש. משה, לעומתם, טען - שכיוון שהחלות עטופות בניילון, הניילון נחשב כיסוי למרות שהוא שקוף. אמנם נועם ונדב קבעו נחרצות שכיסוי שקוף הוא בכלל לא כיסוי.