דוד ובועז חלמו לפתוח מכבסה תעשייתית מודרנית שתשרת את הישיבות והמוסדות באזור, ולשם כך רכשו מכונות כביסה ומייבשים ענקיים בעזרת 20,000 שקלים שלוו מעוזיאל, שכן אמיד שתמיד שמח לסייע ליוזמות צעירות. ההסכם היה ברור: שמונה חודשים של עבודה קשה, ולאחר מכן החזר מלא של הקרן. למרבה הצער, תקלות טכניות חוזרות ונשנות במנועי המכונות גרמו להוצאות תיקון כבדות, והעסק לא הצליח להתרומם כלכלית כפי שציפו. כשהגיע זמן הפירעון, דוד פנה לעוזיאל בייאוש והסביר שאין לו יכולת לעמוד בתשלום; עוזיאל, שהכיר את דוד ואת מסירותו, אמר לו בחיוך: "אני מוחל לך על החוב". אולם, כשפגש עוזיאל את בועז וביקש ממנו את 10,000 השקלים המהווים את חלקו, בועז טען בלהט כי מאחר והם לוו כשותפים, מחילה לאחד היא מחילה לכולם ודין ההלוואה להתבטל לחלוטין, בעוד עוזיאל טוען שהמחילה הייתה מחווה אישית לדוד בלבד ולא "פרס" לשותפות כולה.