בוקר הטיול השנתי של הכיתה הגיע סוף סוף! הם התפללו שחרית מוקדמת ותכננו לצאת מיד אחריה צפונה. ליאור שנסיעות לא היו החלק האהוב עליו בטיול, כבר דמיין את עצמו יושב במושב הקדמי של האוטובוס, הרחק מהטלטולים של החלק האחורי. כשהגיעו לקדיש האחרון, ליאור כבר לא יכול היה להתאפק. הוא התחיל לקפל את התפילין שלו בזריזות, עיניו ננעצות באוטובוס שחנה בחוץ. "יתגדל ויתקדש..." נשמע קולו של החזן, בזמן שליאור מנסה לדחוף את התפילין לתיק שלו, שכבר היה מלא בתרופות נגד בחילה ובשקיות ניילון (ליתר ביטחון). עוז, חברו הטוב של ליאור (וה"מצפון ההלכתי" של הכיתה), הבחין במתרחש. כחכח בגרונו והרים עליו גבה. כשהתפילה הסתיימה, והשניים התיישבו מקדימה באוטובוס, אמר עוז לליאור "היי, אחי," הוא אמר בשקט, "אתה יודע שאסור לקפל תפילין באמצע קדיש, כן?", ליאור בהה בו חזרה, "מה? על מה אתה מדבר? אני חייב להגיע ראשון לאוטובוס! אתה יודע מה קורה אם אני יושב מאחורה!" עוז נאנח. "אני מבין שאתה לחוץ, אבל זה לא בסדר". "טוב," אמר ליאור, "נברר את זה בדרך. אבל אני עדיין חושב שאתה סתם מחמיר!",