היה זה יום קיץ לוהט, והזיעה ניגרה על מצחיהם של אלעד וצביקה כשנכנסו לבית הכנסת "בית אהרון" לתפילת מנחה. הם נאנחו בהקלה כשהמזגן הקריר קידם את פניהם. "וואו, זה כמו לעבור מגיהינום לגן עדן," לחש אלעד לצביקה, מנגב את מצחו. הם התיישבו יחד בספסל, ואלעד, בלי לחשוב, שילב את רגליו זו על זו בנינוחות. פתאום, דמות מוכרת הופיעה לידם. זה היה מר רחמים, המבוגר שתמיד יושב בשורה הראשונה שתמיד זכר את המנגינות של הפיוטים. "אלעד," אמר מר רחמים בקול נמוך אך נחרץ, "לא יושבים ככה בבית הכנסת. זה לא מכבד את המקום", וטפח ברגלו בעדינות עם המקל ההליכה שלו. אלעד מיהר להוריד את רגליו. "סליחה, לא ידעתי". אחרי התפילה, כשיצאו החוצה לאוויר החם, אלעד פנה לצביקה בבלבול. "תגיד," שאל, "באמת אסור לשבת רגל על רגל בבית הכנסת? לא זוכר ששמעתי כזה דבר".