הילה ויעל עמדו מול חלון ראווה מנצנץ, כשהילה פתאום "שלפה": "יעלי, זוכרת את חמש מאות השקלים שנתתי לך לפני חודש בדיוק? היית צריכה לסגור את המינוס כדי שהכרטיס לא ייחסם בקופה. הגיע הזמן להחזיר, אני בדיוק צריכה לקנות מתנה לאחותי". יעל קפאה במקום, המבט שלה הפך למזוגג: "הילה, תקשיבי... אני באמת מנסה להיזכר, אבל הזיכרון שלי באותו יום הוא חור שחור. אני זוכרת שהייתי בלחץ, אני זוכרת שעמדנו ליד הכספומט, אבל אני באמת לא יודעת אם בסוף לקחתי ממך את השטרות או שהצלחתי להעביר את הכרטיס בסוף. אולי כן, אולי לא – אני פשוט לא זוכרת".