נריה עמד מול המראה, מנסה לסדר את הצווארון של החולצה החדשה שאמא שלו קנתה לו במיוחד לערב הגדול. הוא לא יכול היה להפסיק לחייך - סוף סוף, אחרי חודשים של למידה יומיומית עם אבא, הם מסיימים את מסכת ברכות! המסכת הארוכה בש”ס מבחינת כמות המלים! בדיוק אז, הפעמון צלצל. "אוי, זה בטח דודה שרה עם העוגות!" קראה אמא. נריה רץ לפתוח את הדלת, אבל במקום דודה שרה, הוא מצא את החברים שלו מהכיתה - משה ואורי. "וואו, נריה!" קרא משה, "אתה נראה כמו רב עם החולצה הזאת!", "כן," הוסיף אורי, "רק חסר לך הזקן." נריה צחק. "נו, תיכנסו כבר. אתם הראשונים שהגיעו!" תוך כמה דקות, הבית התמלא באורחים. השכנים הגיעו עם סלטים, הדודים עם בקבוקי יין, וכמובן, דודה שרה עם מגש עוגות ענקי. "טוב, חבר'ה," הכריז אבא של נריה, "בואו נתפלל מנחה". כולם התאספו בסלון, שהפך לבית כנסת מאולתר. נריה עמד ליד אביו, מרגיש חשוב ונרגש. אחרי חזרת הש"ץ, נריה רכן לעבר החזן ולחש: "אין תחנון היום, יש לנו סיום מסכת!", אבל פתאום, הוא שמע קול מאחוריו. "רגע, רגע," זה היה משה, "מה פתאום אין תחנון? סיום מסכת לא פוטר מזה!" "נכון," הוסיף אורי, "אני חושב שצריך להגיד תחנון כרגיל." נריה הסתובב, מופתע. "מה? אבל... אבל זה סיום מסכת! זה שמחה!"