דמיינו קמפוס חלומי בגליל – וילה מפוארת עם בריכה, מרפסות נוף ושני צימרים מעוצבים בצד, הכל מוקף בשקט של ההרים. משפחת אהרון, בעלי המקום, רצו לשמור על רמה גבוהה ושקט תעשייתי, ולכן נתנו לעמית, מנהל המתחם, הוראה אחת ברורה כשמש: "משכירים רק למשפחה אחת בכל פעם. אנחנו לא רוצים כאן 'קיבוץ גלויות', רעש מכל פינה או ויכוחים על מי משתמש בבריכה עכשיו". עמית הנהן והבטיח לבצע. אבל אז הגיעה משפחה לחוצה שהתאהבה בווילה המרכזית אבל לא רצתה לשלם על המתחם כולו. הם הפעילו על עמית את כל כושר השכנוע שלהם: "מה אכפת לך? הצימרים יישארו ריקים, אנחנו רק רוצים את הווילה בזול". עמית, אולי מרחמים או מרצון לסגור עסקה, נשבר והשכיר להם רק את החלק המרכזי. כשמשפחת אהרון גילתה שהקמפוס שלהם הושכר ב"חלקים", בניגוד גמור להנחיה המפורשת שלהם, הם רתחו והודיעו: "העסקה מבוטלת! לא לזה הסכמנו".