השמש החלה לשקוע כשאוטובוס מלא בתלמידי הישיבה דהר בכביש החוף. הטיול השנתי היה בעיצומו, והאווירה הייתה עליזה ותוססת. "היי עוז," קרא מאיר לנהג החברמן שהיה במקרה גם תימני, "איזה כיף שאתה איתנו שוב השנה!" עוז חייך במראה. "גם אני שמח, חבר'ה. אבל תגידו," הוא הוסיף, מבט מודאג חולף על פניו, "מישהו יודע מתי בדיוק השקיעה היום?", אבירם הציץ בטלפון שלו. "עוד בערך 20 דקות," הוא ענה. "למה אתה שואל?" עוז נאנח. "האמת? אני בדילמה. לא הספקתי להתפלל מנחה, וזמן התפילה כמעט נגמר". "אה," אמר מאיר, "אז בוא נעצור רגע ותתפלל!" עוז הנהן. "זה היה נחמד, אבל אני לא יכול לעצור. יש לנו לו"ז צפוף ואנחנו חייבים להגיע לאכסנייה בזמן". "אז מה הבעיה?" שאל אבירם. "פשוט תתפלל תוך כדי נהיגה!", מאיר קפץ ממקומו. "מה?! אבל זה מסוכן!", "לא בהכרח," התערב אבירם. "הרי אנשים מדברים בטלפון תוך כדי נהיגה". "זה ממש לא אותו דבר," התעקש מאור. "תפילה דורשת ריכוז מלא, אי אפשר גם לנהוג וגם להתפלל". עוז הביט במראה, עיניו נעות בין הכביש לבין הנערים המתווכחים. השמש המשיכה לשקוע, והאוטובוס המשיך לדהור. עוז הביט בשעון, ואז בכביש, ושוב בשעון.