התרגשותו של מאיר גואה. אביו הבטיח לו כבר לפני כמה ימים שביום ראשון הוא יקח אותו לירושלים, שם יפגוש את בן דודו עמנואל המתגורר בצרפת והגיע עם משפחתו לביקור קצר בירושלים. בשבת לאחר תפילת שחרית מיהר מאיר לספר לחבריו דוד ושמואל ואמר להם: "מחר אני נוסע לירושלים לבקר את בן דודי מצרפת!" החברים שמחו בשמחתו, אך דוד העיר לו שאסור לומר בשבת "מחר אני נוסע" מכיוון שנסיעה זו פעולה האסורה בשבת, והיה עליו לומר "מחר אני הולך", כי הליכה מותרת בשבת. שמואל חברם לא הסכים, וטען שאסור גם לומר "מחר אני הולך" אם מדובר במקום מרוחק, כשברור שאף אחד לא ילך אליו ברגל וכי ההגעה תהיה ברכב. מאיר לא הסכים עם חבריו, וטען שכיוון שלא אמר שנוסע ברכב, אין איסור בדבר.