בניה ויניב ירדו מהאוטובוס הרועש. השעה הייתה כבר 23:30 והם בדיוק חזרו מטיול כיתתי ארוך בדרום הארץ והנסיעה באוטובוס שפס הייצור שלו היה כנראה בקום המדינה הייתה פשוט מתישה. "שמע", אמר יניב, "אני גמור מעייפות. אני הולך ישר להתפלל ערבית בחדר שלי ולישון". בניה עצר לרגע וחשב. "תקשיב, בשטיבל המרכזי, יש את המניין האחרון קצת לפני חצות, אני הולך לשם. אני חושב שגם אתה צריך ללכת". יניב נאנח והתעייף מעצם המחשבה. "בניה, אין מצב. השטיבל במרחק של רבע שעה הליכה לפחות, אני בטוח שמותר לנו להתפלל לבד בבית במצב כזה". השניים עמדו במדרכה תחת פנס רחוב מהבהב שלבסוף כבה. מצד אחד, ההליכה לבית הכנסת דרשה מאמץ רציני, אך מצד שני, התפילה במניין נחשבת למצווה חשובה.