משפחת לוי, ידועה בכינויה "המשפחה המטיילת", יצאה לטיול בצפון הארץ. הם עזבו את ביתם בבוקרו של יום שני, עמוסים בציוד כאילו התכוננו למסע בן 40 שנה במדבר. מיד לאחר שיצאו מגבולות העיר, אבא לוי, בקולו הרועם כמו שופר ביום כיפור, אמר את תפילת הדרך. כל המשפחה ענתה "אמן" בהתלהבות כזו, שהשכנים בעיר הסמוכה כנראה שמעו אותם. היום היה עמוס: הם טיפסו על הר מירון (כשאמא נשבעה שבפעם הבאה היא מביאה רחפן כדי לראות את הנוף), התפללו בקבר הרשב"י (כשיובל ניסה להסביר לאחותו הקטנה למה אי אפשר לתרום לקבצנית את שאריות הכריך שלה), וסיימו עם מסלול אתגרי בנחל עמוד (שגרם לאבא לתהות אם אפשר להוסיף תפילה מיוחדת לשרירים תפוסים). עכשיו השעה מאוחרת, הירח מאיר את השמיים, והמשפחה העייפה (אבל מרוצה) נכנסה לרכב בדרך הביתה. פתאום, יובל, ה"רב" הצעיר של המשפחה בן ה-13, מכריז: "רגע! צריך להגיד שוב תפילת הדרך!", "מאיפה הבאת את זה", שאל שובל, האח הגדול, "אמרנו כבר בבוקר וזה תופס גם לעכשיו". אבא, שמנסה להתניע את הרכב בפעם השלישית, מסתכל במראה האחורית: "בנים, אני מציע שתחליטו מה לעשות לפני שהרכב יחליט בשבילנו שאנחנו נשארים פה ללילה". מי צודק? האם צריך לומר שוב תפילת הדרך כשממשיכים נסיעה ביום חדש, גם אם זה חלק מאותו טיול? או שמספיק פעם אחת לכל המסע, ללא קשר לשעון? ואולי יש פתרון ביניים שיספק את כולם?