השמש החלה לשקוע, צובעת את השמיים בגוונים של כתום. אלעד וצביקה, שני חברים, סיימו זה עתה סיבוב אופניים ארוך בשכונה, נהנים מהרוח הקלילה שנשבה על פניהם. "אוי ואבוי!" קרא פתאום אלעד, מביט בשעונו. "עוד 10 דקות מנחה! אנחנו חייבים להגיע לבית הכנסת!", צביקה הנהן בהסכמה, ושניהם החלו לדווש במהירות לכיוון בית הכנסת הגדול. כשהגיעו, אלעד מיהר להצמיד את אופניו לעמוד הקרוב. "בוא, צביקה! מה אתה מחכה?" קרא לחברו. צביקה נראה מהוסס. "אין לי שרשרת," אמר בדאגה. "אתה יודע כמה גניבות יש פה לאחרונה. אני לא יכול להשאיר אותם בחוץ ככה." בלי לחשוב פעמיים, צביקה החל לדחוף את אופניו לכיוון דלת בית הכנסת. "היי! מה אתה עושה?" קרא אלעד, תופס את כתפו של חברו. "אתה לא יכול להכניס אופניים לבית כנסת! זה לא מכבד את המקום" צביקה נאנח. "אבל מה אני אמור לעשות? להשאיר אותם בחוץ ולחזור הביתה ברגל? אני אשים אותם בצד, הם לא יפריעו לאף אחד". "זה לא משנה," התעקש אלעד. "בית כנסת זה לא מחסן אופניים. מה יגידו האנשים?", "אבל זה מצב חירום," טען צביקה. "בטוח שאפשר לשים אותם באיזו פינה".