צפירות רמות קטעו את מחשבותיה של אורה. לחרדתה, היא הבחינה ברכב השועט מהכיוון הנגדי אל הצומת העמוסה, ומתנגש ברכבה של משפחת גונן. שני הרכבים ניזוקו, אך למרבה הנס, נהגי שני הרכבים יצאו מהם ללא פגע, בעודם מעכלים את תוצאות התאונה. כעבור רגע של התעשתות החלו להאשים האחד את זולתו בהתפרצות חפוזה לצומת או בהתפרעות בנהיגה וכן הלאה. שיחתם הקולנית נגדעה על ידי קול הצופר של ניידת המשטרה שנחפזה למקום. תוך דקות מעטות מצאה אורה את עצמה עונה לשאלותיה של שוטרת, שהשם סיגל התנוסס על מדיה, בנוגע להתרחשויות הדקות האחרונות. היא סיפרה לה כל אשר ידעה – מי התפרץ לצומת ומי אשם בתאונה, כפי שראו עיניה. ביום בהיר אחד גילתה אורה בתיבת הדואר המשפחתית מכתב מהנהלת בית המשפט המחוזי. היא פתחה את המכתב בחשש וגילתה שהיא מוזמנת להעיד על אודות התאונה אותה ראתה בתאריך הנקוב. היא לא ידעה מה עליה לעשות: האם היא רשאית להעיד בבית משפט שאינו נוהג כדיני התורה? האם מותר לה להעיד ב'ערכאות' או שעליה למצוא דרך להתחמק מכך?