בחדר השינה הקטן של מר שמעון, בין ערימות ספרי קודש לבקבוקי תרופות, האוויר היה כבד. הבנים עמדו מסביב למיטה, משתדלים לא להרעיש, בזמן שאבא שמעון, בקול חלש אך צלול, הטיל את הפצצה: "אני רוצה שיוסף יקבל כפול. הוא אברך, יש לו בלי עין הרע עשרה ילדים, והמקרר שלו תמיד נראה כמו אחרי בצורת. זו הצוואה שלי". כמה חודשים אחרי השבעה, כשהגיע הזמן לחלק את הדירה בירושלים ואת קרנות החיסכון, משה – האח הריאלי שעובד בהייטק – הרים גבה. "תשמעו". הוא אמר בזמן שערבב את הקפה, "הציווי הזה של אבא הוא קצת כמו מילים באוויר, זה לא כתוב בשום מקום, לא נעשה על זה קניין או חתימה מסודרת, לא נראה לי שמוטל עלינו לקיים את זה". יוסף רק השפיל מבט, והמתח בחדר היה אפשר לחתוך אותו עם סכין.