ליל ראש חודש כסלו. בית הכנסת "נר תמיד" מלא עד אפס מקום ורועש כמו כוורת דבורים אחרי ששתו אספרסו. נריה ואלישיב, שני חברים בני 15, נדחקים פנימה ברגע האחרון. לפני התפילה, הגבאי הגבוה ממילא עולה על כיסא ומכריז: "רבוסיי! יעלה ויבוא אל תשכחו!". אחרי הקדיש ולפני תפילת עמידה מספר מתפללים נלהבים דפקו על השולחנות כאילו הם מנסים להעיר את כל תושבי ירושלים, למורת רוחו של הגבאי. נריה מתרכז בכל כוחו לזכור יעלה ויבוא, כאילו זה קוד גרעיני שממנו תלוי גורל העולם. אחרי התפילה, השניים יוצאים לרחוב החשוך. פתאום, נריה עוצר באמצע המדרכה, פניו לבנות. "אוי ואבוי," הוא ממלמל, "שכחתי יעלה ויבוא!", אלישיב הרים גבה. "אשכרה? אחרי כל הדפיקות האלה יכלת לשכוח? נו, אין ברירה, אתה צריך לחזור על כל התפילה." "בטוח?", תהה נריה, "אני זוכר שבתפילת ערבית לא חוזרים!", "ברור", ענה לו אלישיב, "אם שוכחים יעלה ויבוא, חוזרים. ככה למדנו".