יום אחד הודיע אליה לשני חבריו, עומר וחן, שהוא חייב להיפגש איתם בדחיפות. כעבור שעתיים נפגשו השלושה בבית הקפה בו נהגו להיפגש, בשולחן בו נהגו לשבת. "נו, במה מדובר?" שאל חן קצר־רוח. "מתחת אותנו", הוסיף עומר, "יש לי פרפרים בבטן. הכל בסדר?" אליה הביט בהם בעיניים נוצצות: "הייתי חייב לספר לכם שאני ובת־חן החלטנו להתחתן!". שאגות השמחה שפרצו מפי השניים החרידו את כל יושבי בית הקפה, כוסות נשפכו, מלצרים רעדו. "ועוד משהו", אמר אליה, החתן המאושר, כששב השקט, "אני רוצה שאתם תהיו העדים בחופה שלנו!". הבעת פניו של עומר השתנתה באחת, והוא החל לנוע בכסאו באי־נוחות. "אהמ... זו בעיה", הצליח לבסוף לחלץ משפט מפיו, "אתה זוכר שלמדנו פעם ש'המשחק בקובייה', כלומר: המהמר, פסול לעדות? אתה זוכר שלפעמים אני משחק על כסף, ולפעמים אני ממלא כרטיסי חיש גד ולוטו?". "ואז מה?" מיאן אליה לרדת לסוף דעתו של חברו הטוב. "אז אולי אני לא ראוי לשמש כעד..." גמגם עומר בצער. מיד חילץ חן את הפלאפון מכיסו ואמר לשניהם: "זו שאלה לרב איתן! אני מתקשר אליו עכשיו!"