נריה החליט לחגוג את סיום סדר מועד בסטייל. הוא הזמין את כל הכיתה לסעודה מושקעת במרפסת הענקית שלהם. צביקה ובניהו, נכנסו יחד, ברכו את חתן השמחה והתיישבו פתאום, עיני הנץ של צביקה קלטו משהו מוכר. "רגע," לחש לבניהו, "אתה רואה מה שאני רואה?" בניהו הביט סביב, מבולבל. "מה, את העוגה הענקית? את הבלונים בצורת ספרי קודש?" "לא, לא," אמר צביקה בקוצר רוח, "תסתכל על הכיסאות והשולחנות. זה הלוגו של בית הכנסת!", בניהו הצמיד את אפו לכיסא הקרוב, כאילו בדק טביעות אצבעות בזירת פשע. "וואללה, אתה צודק," אמר בהפתעה, "נראה שנריה שאל אותם מבית הכנסת". "תקשיב," הוא לחש, "אני חושב שמה שעשו פה זה לא בסדר. אסור להשתמש בחפצים של בית כנסת למטרות אישיות", "אתה לא חושב שאתה מגזים קצת?" החזיר בניהו בלחישה "זה לא כאילו שהם מכרו את ארון הקודש לחנות רהיטים! הם סך הכל שאלו לכמה שעות את הכסאות לסעודת מצוה", "אבל עדיין," התעקש צביקה, "יש כאן עניין של קדושה. זה מדרון חלקלק, היום כסאות, מחר יקחו גם את הנברשת בשביל ליל הסדר".