"שלומי, תקשיב טוב," אמר אבא בדרכם לבית הכנסת במוצאי יום טוב ראשון של פסח, כשריח עוגיות קוקוס מקיף אותם. "היום יש לנו כמה שינויים בשמונה עשרה: מוריד הטל, תן ברכה, יעלה ויבוא. אה, ואחרי התפילה - ספירת העומר! תהיה חד!". שלומי מהנהן בראשו, מנסה לזכור הכל. "בטח, אבא. קלי קלות!" כשהוא כבר בברכת "שמע קולנו", שלומי מרגיש כאילו קיבל מכת חשמל קלה. "אוי לא!" הוא חושב לעצמו. "אמרתי 'ותן טל ומטר' במקום 'ותן ברכה'! מה עושים עכשיו?!", הוא מסתכל סביבו בבהלה. הוא ראה לצידו את מר כהן, השכן שתמיד מקריא את ההלכות בסיום התפילה, לומד בספר. אבל איך הוא יכול לשאול אותו באמצע שמונה עשרה? שלומי ניסה לתקשר עם מר כהן בשפת סימנים מאולתרת: הוא מצביע על הסידור, עושה תנועת גשם עם האצבעות, ואז מנענע את ראשו ב"לא". אבל מר כהן מסתבר לא מבין פנטומימה.