מאיר אוהב מאד בעלי חיים. הוא מגדל כמה וכמה מהם, ומרעיף על כל אחד מהם חום, אהבה וטיפול מסור. שבת אחת, הוא יצא מפתח הבניין, ועצר בהתרגשות למראה שבלול יפה בצבעי חום וצהוב, עם קונכיה גדולה יחסית, המשתרך לאיטו. מאיר רץ לביתו לקחת קופסה ריקה, תוך שהוא מספר לאחיו בהתלהבות שזה "שבלול השדה" הנדיר מאד בעיר ומצוי רק בטבע, ושהוא ממש ישמח לגדל אותו. אחיו אמר לו: "מה אתה עושה מאיר? זה ממש איסור צידה בשבת"?! אך מאיר ענה "אבל הוא איטי כל כך! זה לא צידה בכלל"! הוויכוח המשיך, והשבלול המשיך בזחילתו האיטית.