שולה הייתה חברה טובה של רינה. כששמעה שרינה נקלעה למצוקה כלכלית ולחץ גדול, היא לא חשבה פעמיים. "כמה את צריכה?" היא שאלה. "10,000 שקל," אמרה רינה. "אני באמת בבעיה." שולה העבירה לה את הכסף באותו יום. "תחזירי לי כשתוכלי," היא אמרה. חצי שנה חלפה, והמצב הכלכלי של שולה עצמה התחיל להידרדר. היא פנתה לרינה. "את יכולה להתחיל להחזיר את ההלוואה?" רינה הסתכלה עליה בהפתעה. "את לא שמת לב? הלווית לי בשנת שמיטה. עברה השנה, והחובות נשמטים בשמיטה." שולה הייתה המומה. "לא שמתי לב לתאריך. לא התכוונתי למחול על החוב. אם הייתי יודעת, לא הייתי מלווה סכום כזה." "אני מצטערת," אמרה רינה, "אבל זה הדין. החוב נשמט."