מאיר, נער עם שיער מתולתל ומשקפיים עגולים, הזיע בחולצתו כשהגיע לביתו של מיכאל. הוא רצה נואשות לרכב על האופניים החדשות והמבריקות של חברו. "מיכאל לא פה," אמרה אמו של מיכאל כשפתחה את הדלת. "הוא בבית הכנסת, לומד עם החברותא שלו". מאיר הנהן בתודה והחל לצעוד לכיוון בית הכנסת. כשהתקרב, ראה את האופניים של מיכאל מחוץ לבניין, נוצצות בשמש. הוא כמעט יכול היה להרגיש את הרוח בשערו תוך כדי רכיבה. ליד הכניסה, הוא פגש את אוריאל, ילד שקדן ורציני מהכיתה שלו. "היי מאיר," קרא אוריאל. "באת ללמוד גם כן?" מאיר הסמיק קלות. "אה, לא בדיוק. באתי לבקש רשות ממיכאל לרכב על האופניים שלו."אוריאל קימט את מצחו. "רגע, אתה מתכוון להיכנס לבית הכנסת רק בשביל זה? לא נראה לי שזה בסדר". "למה לא?" שאל מאיר, מופתע. "אני אכנס רק לשש שניות, אשאל אותו ואצא. מה כבר יכול להיות?" אוריאל נראה לא משוכנע. "בית כנסת זה מקום קדוש, לא מגרש משחקים. אתה לא יכול להיכנס סתם בשביל לדבר על אופניים". "אבל זה ממש קצר," התעקש מאיר. "ואני אדבר בשקט, לא אפריע לאף אחד."