"חבר'ה, עוד קילומטר וחצי ונגיע לנקודת התצפית!" קרא גיא המדריך, מנסה להרים את המורל של הכיתה המותשת. יוני, שהיה בסוף הטור, הרגיש כאילו רגליו עשויות עופרת. הוא הביט בשעונו - השמש עמדה לשקוע. "המדריך," קרא יוני, "הלכנו יותר משנלך או נלך יותר משהלכנו? סתם סתם, אבל אולי כדאי שנתפלל מנחה לפני שיחשיך?", "רעיון טוב, יוני!" השיב המדריך, "חבר'ה, בואו נעצור כאן לתפילה". ברגע שהחזן סיים את חזרת הש"ץ, התחילה מהומה קטנה. כולם רצו למצוא מקום ישיבה נוח. חלק מצאו סלעים, אחרים התיישבו על שורשי עצים, ואפילו היו כאלה שהתחרו על גזע עץ נפול. זה הרגיש כמו במשחק "הכיסאות המוזיקליים" - רק בלי מוזיקה, ובלי כיסאות. יוני הביט סביב בייאוש - לא נשאר אף מקום! הוא עמד שם מנסה להחליט מה לעשות. אלעזר, שישב על אבן שטוחה, הבחין במצוקתו של יוני וסימן לו שכבר יאמר את נפילת האפיים בעמידה, אבל אז, אורי, שהצליח למצוא מקום על גזע העץ הנפול, נופף לו וסימן לו שיחכה רגע.